מהכחשה להתפכחות: הפסיכואנליזה בישראל, פרויד ולאקאן .

דפנה בן זקן

המאמר פורסם בצרפתית בספר:

Lacan, au dela des frontiers,Edition Stilus 2021

מה מייחד את ישראל ואת הפסיכואנליזה והפסיכואנליזה הלאקאניאנית בישראל?

ישראל שונה ממדינות רבות. היא מדינה צעירה יחסית (הוקמה ב-1948) ופניה כפני אריג שבו שזורים חוטים וסיבים שונים, חברתיים, תרבותיים והיסטוריים שמאפיינים מדינה זו. חלק מהחוטים קרובים זה לזה בגוון ובחומרים היוצרים אותם וגם בכיוון שאליו הם פונים וחלקם מפתיעים וחותכים את הרשת בכיוון חדש או נגד הכיוון. אנסה לברר את הקשר שבין יחודיות זו של מרכיבים שונים בחברה הישראלית לבין הופעת הפסיכואנליזה בישראל בכלל והפסיכואנליזה הלאקאניאנית בפרט. אעשה זאת על שני צירים מרכזיים : זמן ומרחב .

מימד הזמן- גלגולי הפסיכואנליזה בישראל טרום הקמת מדינת ישראל.

1918-1948

אתחיל עם ציר הזמן הליניארי אך עד מהרה ניתן יהיה לראות כפי שלאקאן טען כי ההיסטוריה אינה רצף ממשי של ארועים אלא סינתזה של העבר בהווה, כלומר עבר שנעשית לו היסטוריזציה מנקודת מבטו של הסוביקט ושל החברה שמבנים את השיח רטרואקטיבית.

ד"ר ערן רולניק מתאר בספרו "עושי הנפשות"[1] את 30 שנות קיומה הראשונות של הפסיכואנליזה בישראל בשנים 1918-1948. בתקופה זו הפסיכואנליזה בישראל (פלסטינה) היתה מנת חלקם של מיעוט אינטלקטואלים שהגיעו מאירופה. פרויד עצמו היה ספקן לגבי האפשרות לפתח את הפסיכואנליזה בישראל שבתקופה זו הייתה ברובה אדמת טרשים מעוטת תושבים. למרות המלצותיו החוזרות של פרויד, הספרות האנליטית לא תורגמה בשנים אלה לעברית וכך הגיעה לחוגים מצומצמים בלבד.

עלית הנאצים באירופה (1933) גרמה להתפרקות של החברות הפסיכואנליטיות באירופה ולהגירה לארצות שונות של אנליטיקאים מרכזיים ביניהם זיגמונד ואנה פרויד, קוהוט, מהלר ואחרים. האנליטיקאי Max Eitingon הגיע לישראל מגרמניה והקים כאן ב 1934 את החברה הפסיכואנליטית בישראל[2]. חברה זו קיימת עד היום בירושלים ובתל אביב ובמשך שנים רבות העדיפה לשמור על סגירות מסוימת ועל ניטרליות חברתית ופוליטית ועסקה בעיקר בלימוד ובהוראה. שנים ארוכות היה קושי רב להתקבל אל בין כתליה.

נקודה מעניינת שרולניק מציין בספרו היא שהפסיכואנליזה קיבלה בתקופה זו מקום ודגש דווקא בחוגי התנועה הקיבוצית (הקיבוץ הראשון הוקם ב-1910). תנועה זו התאפיינה בחיפוש חדשני ששילב בתוכו אידיאולוגיה סוציאליסטית ששורשיה נעוצים בעבודת האדמה ובהתרחקות מהגישה המסורתית והדתית שהיתה מקובלת עד אז בישראל. בקיבוצים היתה אמונה בכוח החינוך החילוני ובשוויון בין אדם לאדם. מגמת החינוך היתה חוויתית וכללה העשרה תרבותית רחבת אופקים. תפיסת העולם החדשנית שאפיינה את הקיבוצים איפשרה להם לפתוח את שעריהם לחשיבה ולטיפול אנליטיים בתקופה שבה רוב החברה המקומית התנכרה להם.

הפתיחות והחדשנות היו לעיתים מקור לסימפטומים לדוגמא, רעיון "הלינה המשותפת" לפיו ילדי הקיבוץ גרו וישנו בבתי ילדים ולא עם הוריהם וזאת החל מגיל מספר חודשים ועד גיל 18, הסתבר בדיעבד כמקור לקשיים רגשיים רבים ולכן ביטלו מנהג זה בהדרגה בשנים 1970-80.

1948-שנות השבעים:

רצף ארועים טראומטיים שהיוו סיבה ((cause להדחקה refoulement ולהתנגדות resistance לא מודעת לפסיכואנליזה

בשנת 1948 הוקמה מדינת ישראל. ההגירה המאסיבית אליה החלה לאחר תום מלחמת העולם השניה. רוב האנשים שהגיעו לכאן מאירופה עברו את מלחמת העולם השניה במחנות ריכוז או במאבק להישרדות ועברו חוויה ממשית[3] Reel) ) ומלאת אימה.horreure,effroi) (בנוסף, רובם היו שרויים באבל) (deuil עמוק שכן מרביתם איבדו קרובי משפחה וחברים. ניתן לומר שהם היו ברובם פוסט טראומטיים.

בשנים אלה אנשים נשאו עליהם סודות וביעותים רבים וההדחקה היתה מסיבית. היתה מעין הסכמה בשתיקה שהנושא לא מדובר. כנראה שכך זה כשפוגשים בממשי ובעיקר לאורך זמן. ואכן, החברה הישראלית היתה עסוקה בתקופה זו בהגשמת הציונות ובהכחשת השואה כחלק ממאמץ לחזור לחיים ולהקים לעצמם בית ומדינה חדשה.

בשנות החמישים והלאה הגיעו לארץ עולים מארצות אסיה וצפון אפריקה ( עירק, לבנון, מצרים ועוד) שגורשו על ידי השלטון המקומי ולעיתים נדרשו לעזוב את בתיהם תוך ימים ספורים. כל אדם עם עולמו, עם כאבי הפרידה וההגירה שלו, עם תרבותו ועם רישומי הטראומות שלו. כך,למרות הדת והמסורת המשותפת נוצר בישראל מצב של ריבוי תרבויות ושפות ,מעין מגדל בבל, ריבוי שהתאפיין בפערים חברתיים תרבותיים וכלכליים.

במשך השנים החלה לבצבץ האשמה הלא מדוברת של מי שנותר בחיים. האימה והגעגועים הודחקו אך כמו כל הדחקה לא באופן מלא ומושלם. גם בהדחקה מסיבית משהו תמיד חוזר למודע, בסיוטי הלילה בדכאון, ואפילו בשתיקות. רוחות הרפאים ריחפו בכל מקום כמעין ענן אפור וכבד בלי מילים.

וכאילו לא די בכל המורכבות הזו, מרגע הקמת המדינה ואף קודם לכך ישראל היתה נתונה במצבים טראומטיים עקב 5 מלחמות שהתקיימו במהלך השנים 1948-1973. אלו היו שנים של מתח,שכול ואובדן.

מורכבות זו שתארתי היוותה לדעתי את אחד מאבני היסוד להתנגדות לא מודעת לפסיכואנליזה שאפיינה את ישראל בתקופה זו. בשנים אלה הפסיכואנליזה לא שגשגה בישראל. זה לא היה זמן לעשות מקום לשיח discours שמחפש בין השאר את הלא מדובר, את המודחק ועם לאקאן גם את מה שלא ניתן לומר במילים. הפסיכואנליזה נהדפה הצידה בעוד החברה מחפשת פתרונות מהירים להסתגלות לחיים חדשים. כיוון זה התאפיין באידיאולוגיה משותפת שדגלה בהדיפת החיבור הרגשי להיסטוריה המשפחתית. הדור שצמח פה בשנים אלה נקרא "צבר" figue de Barbarie והמשמעות כפולה: כלפי חוץ עטוף קוצים דוקרניים כלומר עטוי בהגנות מאסיביות ובפנים הסוביקטיביות פגיעה וחבויה.

.

שנות השבעים והלאה

לקח שנים רבות עד שהאנליטיקאית פרופסור יולנדה גמפל העלתה לדיון את עניין ההכחשה המשותפת. בספרה- "ההורים שחיים דרכי" [4] פרופסור גמפל מנתחת את ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה המועברת, לעיתים ללא יודעין, מדור לדור כהשפעות שהיא מכנה (nommer ) "רדיואטיביות של הטראומטיזם".

בספרה היא קוראת לוותר על הוודאות ולהתעמת עם אי-הוודאות שהיא חלק בלתי נפרד מקיומנו. לדעתה יש תפקיד חשוב לפסיכואנליזה כדרך טיפול בטראומות שמושתתות על אלימות ברוטלית שבה נתקל הפרט הן מהעולם החיצון והן מאלימות שלטונית. היא מדברת על חיפוש דרך אנליטית שתאפשר הופעה של יצוג representation במקום שבו יש שקט של אימה.

בעוד שבתקופה שאחרי הקמת המדינה המוטיב המרכזי היה נטיעת שורשים בארץ חדשה בשנים 1960-1970 והלאה כבר קם דור חדש שאנו קוראים לו "הדור השני". דור זה צמח עם שפת אם עברית ועם תחושת זהות ושייכות שהובילו לתנופת בנייה והתקדמות בתחומים שונים.

שני ארועים דרמטיים גרמו לדעתי לשינוי בענין זה ואיפשרו בדיעבד לפסיכואנליזה להרחיב ולהעמיק את נוכחותה בישראל . עד 1973 ארבע מהמלחמות שהתרחשו פה הסתיימו באוירה של נצחון ואף אאופוריה.euphoria)) של מעין בטחון עצמי מדומה Imaginaire. לעומתם מלחמת יום כיפור (1973) פרצה בהפתעה מוחלטת ביום המשמעותי והקדוש ביותר בישראל. מלחמה זו גבתה מחיר כבד של חייהם של 2,700 חיילים ושל הכרה פתאומית במגבלות הכוח להגנה עצמית. השכול והאבל deuilהעמוקים היו לא רק על האנשים שמתו במלחמה אלא גם על אובדן האשליה הגרנדיוזית המשותפת.

הארוע הדרמטי השני שחולל שינוי עמוק בחברה הישראלית היה רצח ראש הממשלה יצחק רבין בשנת 1995. התדהמה והמפגש עם שבירה קיצונית של הסדר החברתי יצרו עוד טלטלה גדולה בלכידות החברתית המדומה (Imaginaire) שהיתה קיימת קודם לכן בישראל. כל אלו יצרו ריצוף (?mosaique) חברתי ואידאולוגי שבור וקונפליקטואלי מאד אך גם את האופציה להטיל ספק ולשאול שאלות.

שבר זה ותהליכים חברתיים אחרים גרמו לדעתי להכרה בצורך בעבודה המעמיקה והמתמשכת שהפסיכואנליזה מציעה למרות שהקונפליקט עם גישות אמריקאיות התנהגותיות וקוגניטיביות ממשיך גם היום.

אעבור עכשיו למימד המרחב ואתיחס לנושאים שחותכים לרוחב שדות שונים.

השפה, התרבות והצורך בתרגומים לעברית.

העברית, שפה רדומה שלא היתה בשימוש החלה מתעוררת. נכנסו אליה מילים משפות אחרות והומצאו מילים רבות. עם הקמת המדינה ב-1948 אנשים נטשו את שפת האם שלהם מתוך האידיאולוגיה של "דבר עברית" שהיתה אמורה ללכד את החברה המתהווה סביב שפה משותפת וכמו כל אידיאולוגיה גבתה מחירים נפשיים. אני זוכרת את אימי ילידת צרפת, מתפתלת בין המילים בעברית, מרגישה זרה ולא מובנת, נמלטת אל ספריה הכתובים בצרפתית.

מתעוררות בי שאלות : מה נוצר בפער (ecart ?) בין השפות? איך מתהווה לא מודע בשפה זרה, חדשה? באיזה שפה חולמים? האם הלא מודע ממשיך לפעול בשפת האם או שנכנסות אליו מילים ודמויות חדשות? כיצד ענין זה השפיע על הקשר בין הורים וילדים כאשר הילדים דוברי עברית וההורים מחפשים כיצד להבהיר את עצמם בשפה לא מוכרת ויותר מכך, עולה בי השאלה האם במעבר בין השפות ניתן לשמור את הללאנג Lalangue, המוסיקה של השפה שנחוצה כל כך בקשר אמא- תינוק .

חשוב לזכור את המחיר ששלם כל פרט שוויתר על שפתו ולעיתים על תרבותו בשל הצורך לעשות אדפטציה מהירה לאידיאולוגיה בעלת בסיס המשותף שהלך והתגבש, תהליך שלא חס על התרבויות והשפות שהלכו לאיבוד ולא לקח בחשבון את תהליכי האבל והאובדן שהיו קשורים לויתור שנדרש כדי להתאים את עצמך למוסכמות החברה החדשה. בילדותי אימי הקריאה לנו סיפורים מהמיתולוגיה היוונית שניסתה לתרגם לעברית רצוצה מהספרים שהביאה איתה מצרפת. המבוכים הנפתלים שבהם רצים אלים les dieuxשכנפי בגדיהם מתבדרים ברוח וסביבם ענפים ירוקים משתרגים לכל עבר, חיים עדיין בדמיוני ובחלומותי. נראה שנותרה אצלי הכמיהה של אימי לשפה ולתרבות שבה גדלה ואולי זה אחד הגורמים הלא מודעים שמשכו אותי ללאקאן ולהוראתו.

שפה ומסירה של הפסיכואנליזה

איך מתקיימת מסירה transmission של ידע כשאין שפה משותפת?

במשך שנים ארוכות עמדו לרשותנו תרגומים מעטים של כתבי פרויד. רק בשנות השבעים והלאה התרבו התרגומים לעברית גם של אנליטיקאים אחרים. תקופה ארוכה קריאת החומר התאורטי באוניברסיטאות בתחום הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה היתה בעיקר באנגלית ובשל כך היתה כנראה העמקה בקריאה של אנליטיקאים שכתביהם נכתבו או תורגמו לשפה זו. נראה שהתרגום לאנגלית של הסמינר של לאקאן "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה"(1964) ב-1977 פתח אפשרות לקריאה של לאקאן בישראל שעד אז נותר נגיש רק למיעוט קוראי צרפתית וספרדית.

משנות ה-2000 החל מאמץ אינטנסיבי לתרגום מדעי הרוח והחברה לעברית. הוקמו הוצאות לאור שעוסקות בין השאר בתרגום של חלק מכתביו של לאקאן. במהלך השנים הופיעו גם תרגומים של אנליטיקאים מהחוגים הלאקאניניאים הקיימים בישראל וגם פרסום מאמרים וספרים של אנליטיקאים מקומיים.

אתן דוגמא שתדגים כיצד גם היום מורכבויות אלה של שפה ותרבות משפיעות על לימודי הפסיכואנליזה ובוודאי הלאקאניאנית.

בקרטל לקריאת הסמינר של לאקאן "יחסי האוביקט והמבנים הפרוידיאנים" [5] אנו קוראים באנגלית ומלווים את הקריאה בטקסט בצרפתית אך שפת הדיון והחשיבה היא העברית.

בתרגום לאנגלית בפרק מתאריך 9.1.1957[6] לאקאן קובע שתסכול frustration וחסך privation שונים זה מזה. לדעתו תסכול קשור למשהו שנמנע מאיתנו על ידי מישהו שממנו מצפים לקבל את מה שביקשנו. לאקאן מדגיש כי כשמדובר בתסכול, מרכז הענין אינו האוביקט אלא האהבה של זה שנותן את מה שתורגם לאנגלית כ-gift "[7] השימוש במילה מתנה(gift) לא התיישב לנו עם הטענה של לאקאן כי מוקד התסכול הוא באהבה ולא בחפץ. כשפנינו לנוסח המקורי בצרפתית גילינו שלאקאן משתמש במקור במילה . DONבסיוע שקיבלנו מדוברת צרפתית כשפת אם, גילינו שלמילה זו יש משמעות ששורשיה נטועים עמוק בתרבות הנוצרית הקתולית ומובנה הוא נתינה מצידו של הנותן (אהבה, כסף)שאין בה ציפייה לקבל משהו בחזרה וזאת בשונה ממתנה שבאופן די ברור קשורה תמיד ליחס של חליפין, מעין ריטואל חברתי שבו כיוון הנתינה הינו הדדי ומושתת בדרך כלל על אוביקט חומרי.

דקות ההבחנה בין מתנה ו-DON שמהדהד לשפה ולתרבות שונה מעט משלנו העשירה את היכולת שלנו כקוראים להעמיק לתוך עומק חשיבתו של לאקאן .זו הינה דוגמא אחת מיני רבות למחיר שגובה כל מעבר משפה לשפה ומתרבות לתרבות. כך שלא די באמירה הידועה של לאקאן " המילה הורגת את הדבר", מצטרפים לכך עבורנו גם מעברים בין שפות ותרבויות נוספות שמשנים ולעיתים אף מעוותים את המקור.

הקושי במעבר בין השפות קיים גם אצל מי שמעוניין לקרוא את לאקאן בערבית. בשיחותי עם אנליטיקאים ישראליים דוברי ערבית הבנתי כי קיים קושי רב להגיע לקריאה של הפסיכואנליזה הלאקאניניאנית שתרגומיה לערבית מועטים ביותר. הקריאה מתבצעת בעברית או באנגלית, שתיהן אינן שפת אם עבור דוברי ערבית. לאחרונה הצלחתי ליצור קשר בין אחד מהאנליטיקאים ששוחחתי איתם לבין אנליטיקאי שמתגורר בצרפת ומתרגם לאקאן לערבית.

המעברים בין השפות מעוררים שאלות: איך עושים אנליזה בשפה שאינה שפת האם שלך? האם אפשר להגיע ללא מודע ולכפלי המשמעויות שבנויים על השפה? את האנליזה שלי עשיתי בפריז בצרפתית למרות שזו לא שפת אימי, (או אולי כן...) לעיתים קרובות כשלא מצאתי את מילה בצרפתית חשבתי לעצמי שזו התנגדות או הדחקה. ברגעים אלההאנליטיקאית שלי לא פרשה אלא היתה מבקשת ממני לומר את המילה בעברית וזה איפשר לשרשרת המסמנים לחזור לגלוש. בדיעבד אני חושבת שהאנליזה בצרפתית שלא שלטתי בה היטב סייעה לי לעיתים לא לברוח לתוך עושר השפה שגדלתי בה שהיתה יכולה לשמש עבורי מחסה או מסתור, מעין דיבור אין סופי שאינו נוגע בדבר. האנליזה בצרפתית דרשה ממני להתמקד בתמצית, בדבר עצמו. מעניין לחשוב על זה בהקשר לדרישה של לאקאן שהאנליזה תתנהל תמיד בשפת הארץ בה היא מתקיימת, מעין עדות להכרה בחוק הסמלי של המקום.

אקדמיה ופסיכיאטריה בישראל

עד היום לימודי הפסיכואנליזה בכלל והלאקאניאנית בפרט כמעט שאינם מתקיימים בלימודי הB.A ו- M.A. הדגש בלימודים אלה הוא על לימודי פסיכותרפיה. בשנים האחרונות הורחבה היריעה לעבר לימודי פסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית שפותחים הרבה אפשרויות ללימודי המשך עבור אנשי המקצועות הטיפוליים. לצערי, הבסיס התאורטי שנלמד במסגרות אלה אינו מתבסס דיו על הוראתו של פרויד אלא של ממשיכיו ויתכן שזו אחת מהסיבות שלקח זמן רב לשיח הלאקאניאני להכנס לשדה המקצועי בישראל.

פסיכואנליזה באוריינטציה לאקאניאנית ניתן ללמוד בחלק מהאוניברסיטאות כלימודי המשך או דוקטורט. אנשי אקדמיה טוענים כי השיח הלאקאניאני הוא שיח "הרמטי" בעל שפה משלו שלא ניתן להיכנס אליו בקלות ובכך יוצר ריחוק ממנו. לדעתם אין מאמץ מצד ה"לאקאניאנים" ליצור שיח משותף עם גישות אחרות ובכך נוצר ריחוק בין השיחים השונים discourses.

אני מבקשת להדגיש את מיעוט הפסיכיאטרים הלאקאניאנים בישראל. ההכשרה והאורינטציה האמריקאית של הפסיכיאטרים הינה לעתים קרובות רפואית ביולוגית ופרמקולוגית ללא בסיס פסיכואנליטי. כך גם מובנה תהליך ההתמחות בפסיכיאטריה שלצערי אינו פותח כמעט בכלל אפשרויות למידה של פסיכואנליזה בכלל ולאקאניאנית בפרט.

לעומת זאת בעולם האקדמי שעוסק בתרבות ובאמנות אנו עדים לכך שהתיחסות ללאקאן הפכה במידה מסוימת ל- Bon ton שמוביל לריבוי קורסים הקשורים ללימודי לאקאן בחוגים לפילוסופיה ואמנות ובמסגרות אחרות. לאחרונה שמעתי הרצאה מרתקת של צייר ישראלי [8]שדיבר על הממשי אצל לאקאן כפי שהוא רואה אותו בציורים של Mark Rothko. בהחלט מעורר מחשבה.

פעילויות במסגרות לאקאניאניות בישראל

בשנות ה-70 בעקבות הגירה מאסיבית לישראל הגיעו לכאן גם אנשי מקצוע מדרום אמריקה(בעיקר מארגנטינה)שעברו כבר הכשרה מקצועית מעמיקה באוריינטציה פרוידיאנית ולאקאנינאנית. הם הצטרפו לאנליטיקאים ישראליים שהתמחו באותו תחום והוקם המוסד הלאקאניאני הראשון בישראל.

עדיין השיח הלאקאניאני נתפס כאמור כ"הרמטי" גם בשל מיעוט התרגומים לעברית והן בשל סגירות מסויימת של חוגיו. בנוסף, מיעוטם של אנליטיקאים באוריינטציה זו הכביד על האפשרות לקיים אנליזה זו בישראל ולא מעט אנשים נאלצו ליסוע לפריז או למדריד כדי לעבור אנליזה.

ב-2005 הוקם פורום לאקאן תל אביב שמהווה היום מרכז פעיל ללמידה של הפסיכואנליזה הלאקאנינית בישראל ומאגד בתוכו פעילויות של קריאה של כתבי לאקאן הוראה והדרכות קלינית. אנו מקיימים סמינרים עם אנליטיקאים מפריז ועוסקים גם בתרגום לעברית.

למרות המגבלות הרבות שמטיל עלינו ה- Covid 19 בזכות האמצעים הטכנולוגיים נפתחה בשנה זו בפנינו האפשרות להשתתף בזום בסמינרים בין לאומיים לדוברי אנגלית וצרפתית. אופציה זו שלא התאפשרה בעבר מעשירה מאד עבורנו את עולם הידע בשדה הלאקאניאני.

ולסיום כמה מילים על המפגש שלי עם הפסיכואנליזה הלאקאניאנית.

נראה לי שיש ריבוי של חוטים שעוברים עבורי ודרכי במהלך השנים של הכרותי עם שדה זה. ככל שהעמקתי את ההבנה על קיומן של סיבות לא מודעות לבחירתי באוריטציה זו ובקיומן של פורמציות לא מודעות אצל האנליזנטים שלי, החל להיפתח עבורי עוד מרחב. עם לאקאן אני נוהה גם אחרי מה שלא ניתן לפרש במילים, כמו רוח בין הענפים שאין מילים לומר אותה.

זה נוגע בצלילים של הצרפתית שדיברה אימי מבלי שידעתי שנים שאני מחפשת אותם אבל גם להכרה במקריות, בקונטינגנטיות. לא בחרתי להיות דור שני לשואה כמו שלא בחרתי להיוולד בישראל ולדבר עברית. אבל בחרתי לחקור את המעבר בין השפות ובין המילה למה שאין לו פשר שמותיר תמיד חסר, ריקות, ולהתייחס מתוך צניעות גם אל המקריות שבחיים שלעיתים קרובות היא קובעת את מהלך חיינו.

כל אלו משפיעים באופן ניכר על עבודתי הקלינית ועל חיי.

כך ממשיך האריג על חוטיו השונים שחוצים זה את זה ונכרכים זה על זה גם עבורי .

[1]Rolnik Eran, Freud a Jerusalem-La psychanalyse face au sionisme ,L’antilope [2]Israel Psychoanalytic Society (IPA) [3]לאקאן מגדיר את הממשי Reel כמה שאינו ניתן לאמירה במילים כלומר להסמלה. הממשי הוא מה שהסוביקט לא יכול לנסח לעצמו בשום דרך והוא נותר המום ומבועת מולו. לממשי יש איכות טראומטית. [4]Gampel Yolanda, Ces parents qui vivent a travers moi, Fayard 2005. [5]Jacques Lacan, La relations d’objet et les structures freudiennes,1956-1957. Edition de lÁssociation Lacanienne international p.176 [6]עמוד 107 בתרגום לאנגלית מתוך תרגום אינטרנטי lacaninireland [7]The object of frustration is less the object than the gift [8]יונתן הירשפלד